צינית אני מדברת אליך

כשהייתי קטנה רציתי להיות מגלת ארצות. כשגדלתי והבנתי את המורכבות התפעולית (משבר האירו פסל את ספרד ופורטוגל כמקורות מימון, הלחות של הים עושה את השיער ג'יפה וגם שודדי הים הם כבר לא מה שהיו פעם (פיראטים סומליים?סומליים??!! אתם עושים צחוק?!) מה גם שככל הנראה כל הארצות כבר התגלו (ומה שלא, עדיף שישאר מסתורי) ירדתי מגילוי ארצות כקריירה. עם זאת, האהבה למסעות, טיולים, שפות ותרבויות אחרות עדיין פה ולא עושה קולות של העלמות. לכן, for the record, למרות שאני לא מחפשת עבודה, אם לונלי פלנט/נשיונל ג'אוגרפיק יפנו אליי אני עוזבת הכל ומתייצבת איפה שהם אומרים לי.

בכל אופן, בקיץ 2009, בהחלטה של רגע פחות או יותר, ארזתי את עצמי ונסעתי ל-10 שבועות לסין (כן, לבד. לא, זה לא מסוכן. לא, אני לא יודעת סינית אבל אפשר להסתדר עם קצת רצון טוב וכן, יש לי מה לאכול שם למרות שאני צמחונית. ולא, לא יקרה כלום אם לא אוכל.. אם כבר רק יועיל לדיאטה).  נמשיך?

קשה להשאר אדישים לסין ולסינים - או שאוהבים או ששונאים. מעל לכל סין היא חוויה שגדולה מסך האתרים שלה - הנופים, האנשים, ההיסטוריה העשירה והעקובה מדם, השוני בין המחוזות השונים והעושר האינסופי של סחורות מרכיב את אותו "ענק מתעורר" שכל מערבי צריך לחוות. ואם צריך, אז צריך, לא? :)

הסינים צוחקים על עצמם ואומרים ש"סינים יאכלו כל מה שיש לו כנפיים והוא לא מטוס וכל מה שיש לו רגלים והוא לא כסא" והם באמת אוכלים ה-כ-ל ולכן, לא מפתיע שכצמחונית המילה הראשונה שלמדתי להגיד בסינית היא "סו צאי" (ירקות). עם זאת ולמרות שבטח תחשבו שהם מנשנשים חרגולים וכלבים כל היום, הסינים מתים על אוכל מערבי - הסטטיסטיקה אומרת שצריכת הבשר והחלב קופצת בעשרות אחוזים מידי שנה מה שיוביל לזה שעוד כמה שנים הם יבינו שהם מתים מאוכל מערבי -  אבל יש שם הכל!!  פיצה האט דומינו'ס, מקדונלד'ס, וונדי'ס  KFC  ושיעורי השמנה מטורפים בהתאמה. במקומות עירונים פחות, אוכלים חזיר, עוף, בקר, ירקות ירוקים ואורז. המון אורז.

לי יש חוויה מעולה מהאוכל הסיני. אני חושבת שבניגוד לדברים המוזרים ברוטב רירי וורוד!!! שהגישו במסעדות סיניות בארץ (אגרול? לאף אחד אין מושג. רוטב חמוץ מתוק? מה?) אני חייבת להגיד שהאוכל הסיני (כשהוא טוב, כן?) הוא האוכל הטעים בעולם - לא רק בגלל ה- MSG, הוא פשוט טרי, קליל ומעולה.

כמובן עם חזרתי לארץ ניסיתי לאתר מסעדות סיניות שישחזרו את הטעמים מאותה ארץ מופלאה (ובעיקר, אם נודה על האמת, ישחזרו את טעם החופש באותה ארץ מופלאה). בפועל, באו דזה ראוי לשמו טרם אכלתי (הבצק בארץ לא אותו דבר בכלל!) וביקור בסינג לונג באלנבי היה מוצלח מאד פעם אחת ונוראי בפעם אחרת אז החלטתי שאם סין לא באה אליי (ולי אין כסף לחזור אליה) נעשה בבית...

להלן וריאציה שלי מדפי אורז על כיסונים סיניים מאודים שכל טמבל יכול להכין - במקומות אחרים במזרח הם נקראים "דים סאם", בסין הם נקראים "את זה" (-יש ללוות את המילה בהצבעה על סיר האידוי..)... :)

באו דזה מדפי אורז

* בחרתי 2 סוגים של מילוי. תרגישו חופשיים להתפרע על מה שבא לכם ואפילו להוסיף טופו/עוף/חזיר/בקר - -לדוג' אפשרות גיוון מצוינת היא פטריות וטופו (מסוגים שונים) מוקפצים עם טיפה שמן שומשום/שמן רגיל (לא זית) ועשבי תיבול אותם מוסיפים אחרי שהפטריות מוכנות
מילוי ראשון-  פרסה, בצל וקישוא
מילוי שני - פירה בטטה וחלב קוקוס



אז ככה...

מצרכים:
1. בטטה
2. קישוא
3. בצל
4 2-3-4-5 שיני שום (תלוי בכם)
5. כרישה די גדולה
6. כמה כפות מחלב קוקוס (ואם אין בבית אז אפשר לחלוטין להשתמש בחלב רגיל ולהוסיף לו קוקוס "של עוגות".
7. תערובת חמשת התבלינים של "מזרח ומערב" - קונים את זה פעם אחת בחנות מתמחה וזה מחזיק לנצח. עם זאת, זה מרכיב חשוב מאד במילוי הראשון אבל אם תערבבו פלפל שחור, קינמון, כמון, מוסקט טחון וזה ייצא מגניב למרות שלא ממש "סיני".
8. דפי אורז (קונים בסופר או בחנויות מתמחות).
9. סיר אידוי - עולה כלום וממש שווה. אי אפשר להכין את הכיסונים בלעדיו.
10. נייר אפיה.

הכנת מילוי כרישה-בצל-קישוא (שהוא יותר סיני ממאו עצמו)

1.  קוצצים את הבצל לקוביות, את הכרישה (החלק הלבן שלה) לפרוסות דקות ואת הקישוא לפסים כמו גפרורים - זורקים למחבת חמה עם כפית שמן ומזהיבים

*גפרורים בערך כאלה- אין צורך להתאבד על הדיוק, גם ככה זה מתרכך ו"נעלם" בתוך הכיסון.

2. אחרי שהבצל והכרישה מזהיבים והקישוא מתרכך מעט מתבלים עם תערובת חמשת התבלינים

ככה זה נראה כשזה מוכן - אין צורך להמליח. התערובת די ארומטית ומלוחה ואת הכיסונים אוכלים עם סויה שהיא מלוחה מאד (נתרן זה פאן!).


הכנת מילוי-  פירה בטטה וחלב קוקוס

1. שוטפים את הבטטה מכל הבוץ, מקלפים, חותכים לפרוסות ומבשלים עד שרך
2. מועכים עם מועך פירה ומוסיפים 2-3 כפות של חלב קוקוס (חשוב שזה לא יהפך לעיסה נוזלית מידי - תוסיפו כל פעם כף ותערבבו)
3. מוסיפים את שיני השום ומעט (מעט!) מלח

ככה זה נראה כשזה מוכן (נכון, קצת כמו משהו שמישהו כבר אכל, אבל טעים אש!)

אחרי שעברנו את החלק ה"מסובך" - נעבור להרכבת הכיסונים...

1. מחממים סיר מים גדול עליו נשים את סיר האידוי
2. לוקחים נייר אפייה ומניחים על בסיס הסיר -חורצים בו חורים עם סכין/מזלג כדי שיותר אדים יעברו - אפשר כנראה גם בלי הנייר אבל אני לא אוהבת שבמקרה ואחד הכיסונים נקרע, הסיר נהיה מטונף אש. שימו לב - הניסיון שלי (זה המצולם) להשתמש בנייר קוקי הוא רעיון רע מאד וגרם לחלק מהכיסונים להדבק ולהקרע. השתמשו רק בנייר אפיה. אם אין, ותרו על הנייר אבל אל תשתמשו בקוקי.

3. "מכינים" את הדפים - בוחרים קערה/מגש מספיק רחב ושטוח להכיל את כל דף האורז - אחרת הוא נקרע ובעסה. אם אתם ג'וחים כמוני, מחבת של המבורגרים זה יופי. שופכים מעט מים חמימים וטובלים את דף האורז - מחכים בערך 30 שניות עד שהוא מתרכך ונראה ככה:

4. שמים כף +-  מאחד המילויים באמצע הכיסון - אפשר מעט יותר ממה שיש בתמונה אבל זהירות שלא יהיה "כבד" מידי כי זה יקרע את הכיסון..

5. תופסים את השוליים וסוגרים כמו "שק" - מעבירים קיסם בחלק של הכיסון אותו תפסנו עם האצבע על מנת שיסגר. אם עשיתם את זה - לא לשכח לציין בפני הסועדים שיש שם קיסם -זה מסוכן! אופציה בטיחותית יותר (אבל דורשת מעט יותר טכניקה היא לקשור את ה"שק" עם עירית או בצל ירוק).

6. לשים בסיר האידוי, להניח אותו על הסיר הגדול עם המים הרותחים ולאדות 7-10 דקות

7. להוציא את הקיסם. לטרוף. להזכר במסעות למקומות רחוקים.להשבע לעצמכם שמידי תקופה תקחו חופש מהחיים ותסעו לגלות ארץ. להבין שאין לכם כסף לזה... או זמן... כי אתם חיים בשביל לעבוד ולא עובדים בשביל לחיות, כי סופכם למות בקיוביקל ולפספס את כל מה שיש לעולם הזה להציע. לנסות לשכך את הדיכאון הקיומי באמצעות בהייה בערוץ 20. לצחוק על אנשים שמיוזמתם כולאים עצמם במקום קטן ומקשיבים להוראות של איזה "אח גדול" בגלל תקווה להיות פעם משהו או מישהו - לקלוט את האירוניה. להפסיק לצחוק.

שבוע טוב,

נואמי

וידויה הסודיים של אצנית בהתהוות

לא יודעת מה איתכם, אבל בעוד ש-2011 הסתיימה בצורה מופלאה במסיבת הסילבסטרהולדת שלנו, 2012 התחילה באופן שגרם לסוף העולם הצפוי בסוף השנה להראות כמו אופציה לא רעה בכלל...
בכל אופן, הפוסט הזה עוסק בריצה. כן, אל תסתכלו עליי ככה.. ריצה. וגם אין מתכון היום. עדיין איתי? קדימה..


בחלומותי הורודים אני קמה מידי בוקר במרץ ב- 06:15, לובשת טייץ מהמם וחולצת dry-fit שיושבת בול, שותה שלוק מים, אוכלת תמר אורגני (שכמובן יחזיק אותי עד הצהרים, אז אנשנש לי סלט קטן) ויוצאת לי אל הפארק כדי לפתח את הבוקר בריצת 5 ק"מ בצעדים קלילים של איילה כשלאזני הענוגות מוזיקת אינדי.

בפועל, אני שמה שעון ל- 06:10 מתעוררת. מבינה שחושך בחוץ ושאני עייפה, מסתובבת לצד השני, מתעוררת שוב ברבע לשמונה!! ומבטיחה לעצמי שמחר. בטוח מחר. אני ארוץ. כשכבר שורה עלי הרוח הספורטיבית, אני מנסה לסחוב אינטרוולים של הליכה-ריצה ולא למות בעודי עושה את זה תוך שליאור נרקיס מבטיח לי בקולי קולות שלמרות מה שנדמה ושאני מזיעה ומתנשפת כמו חיית בר"ערב טוב לי... ושאני מושלמת". מה שכן, אחרי שעה של פעילות אני מרוצה מעצמי הרבה מעבר לסביר ומספרת לכל מי שמעונין לשמע (וגם לאלו שטיפה פחות) ש"עליתי על הגל" ושריצה זה ממכר והנה, כל מה שצריך לעשות כדי להיות אתלטית כמוני זה טיפה כוח רצון ושבאמת, אם לי יש את המשמעת העצמית הזאת, אז באמת כל אחד יכול.

ואז עובר חודש....  (אולי טיפה יותר....)
ורשימת התירוצים שלי ל"למה גם היום לא יצא לי לרוץ" מתארכת ומשתכללת - לדוג', תירוץ 5374# - אני לא יוצאת לרוץ בחושך אחרי שירד גשם כי אני מפחדת למחוץ חילזון בטעות*. כן, מה? זה לא תירוץ. בטח שזה לא תירוץ זו באמת הסיבה, נראה לך שהייתי אומרת סתם? נו, באמת, אתה יודע שאני מתה לרוץ ושתיכננתי עוד מהבוקר, אבל זה נראה לך מוסרי שבשם הספורט אני אקטוף חיים של יצור חי? מה הוא עשה רע? כן. מחר. מחר אני בטוח יוצאת. אין סיבה שלא.

ואז עובר עוד חודש....

בעצם, בכל הקשור לריצה ועוד המון דברים (סידורים בעיקר, כי אני שייכת לאסכולת "אם לא נפתח את זה לא נצטרך לשלם את זה...") אני חייבת את רגע ה"אין ברירה", את הדד ליין  כדי לעשות דברים, גם כאלו שתמיד רציתי.

לכן, אחרי שמספר פעמים אכלתי לג' (בן זוגי שיחיה) את הראש על כמה מגניב יהיה אם נרוץ יחד את מרתון ניו-יורק/לונדון (פי מיליון יותר שווה ממרתון טבריה, לא?)  לג' לא נותרה ברירה אלא לייצר את אותו דד ליין והוא רשם אותי למרתון ת"א (10 ק"מ !!!). לפרוטוקול אציין כי למרות שהוא נשבע לי שזה נקרא מירוץ עממי, ושיום יבוא ונרוץ את המרתון ה"אמיתי" אני מכנה את זה "מירוץ השמנים". 
מירוץ שמנים או לא, ב- 30.3.2012 ארוץ 10 ק"מ ואשרוד כדי לספר. תירוצים או לא, הגאווה שלי לא תסבול כשלון. הלאה רפיסות. קדימה כח רצון. תירוצים זה כל כך 2011.... :) 


וקטנה לפני סיום, השיר מוקדש ליפה ירקוני ז"ל ולאנשים כמוני, עגלות שאינן איילות.

אחלו לי בהצלחה.

בתמונה - הבת שלנו!! שלא רק שישנה כל הלילה, גם מכינה לנו קפה בבוקר!  

חוץ מזה שקראתי איפשהו שקפה לפני ריצה זה טוב. נשבעת. 

*בכתיבת הפוסט לא נפגע אף חילזון. 

פוסט הפיילוט של אוכלת'ראש ונשנושי תאנים בתנור

קצת על עצמי, (על מי אני עובדת? זה אף פעם לא קצת...).

1. אני בת 30 ושבוע. ואין מה לעשות עם זה יותר מידי.. 

2. הדברים שאני הכי אוהבת הם: שוקולד, ספרים, אלכוהול, ג'נוסייד וקהל שבוי (לא בהכרח בסדר הזה)

3. נרשמתי למרתון תל אביב  - עד ה- 30.3 אני אמורה לשרוד 10 ק"מ

4. בישול ואפייה מרגיעים אותי (וגם ביקראם יוגה, אבל זה ממש קשה). 

5. אני נותנת שמות לחפצים דוממים, אבל זה לא הופך אותי לפקצה.

6. אני לא יודעת לצלם - הלוואי וידעתי ואז הבלוג היה מפוצץ בתמונות שוות, אבל אני לא... לפחות בינתיים תאלצו להסתפק בתמונות חובבניות משהו

7. אני צמחונית על גבול הטבעונות ולמזלי צ'יפס זה טבעוני למהדרין 

8. גרה בת"א, באזור עם ים!! חנייה. מכונה גם ה"כפר".
9. בטוחה שהשיר הכי מפחיד בעולם כולו הוא "פנקס הקטן" וביום שבו ערן צור יעשה לו קאבר, אני יורדת מהארץ. 

10. התחלתי לאכול בגיל יום ולדבר בגיל 9 חודשים. פחות או יותר מאז אני אוכלת'ראש.


קצת על אוכלת'ראש...

הרבה זמן התבשל אצלי הרעיון של בלוג. כתיבה ואוכל אלו שניים מהדברים האהובים עליי (ואם אפשר לאכול תו"כ קריאה, או לקרא על אוכל, מה טוב) אבל לאחרונה צצים ועולים להם בלוגי אוכל (משובחים ביותר!! וגם סתמיים מאד ונדמה שכל מי שהכין איזשהו משהו - מצלם ורץ לספר לחבר'ה), כך שלפרקים הרגשתי שזה מעט מיותר.
כמו-כן, יש המון המון כותבים מוכשרים ברשת מה שאוטומטית יוצר אצלי חרדת ביצוע.

אבל זהו, אני בת 30 ו - A woman has got to do what a woman has got to do והחלטתי לכן, פשוט ללכת על זה.

אזהרת מסע אחרונה לפני שמתחילים: הבלוג הזה אינו רק בלוג של אוכל (אם כי מי שמכיר אותי יודע שמטבע הדברים אוכל יקבל זמן מסך משמעותי) אלא על עניינים שמטרידים אותי, מעניינים אותי ושבאופן כללי מתחשק לי לשתף  בהם - ייתכן כי האקלקטיות תהיה בעוכריו של הבלוג, אבל אני נוטה להאמין שיהיה בסדר ושכולם (גם הרזים והמעצבנים האלה שאוכלים רק כדי לחיות..) ימצאו בו עניין.

אשמח להערות/הארות/בקשות וכו'.

תהנו,



ערב ויסקי ותאנים של "דאווין"

אני יודעת. עכשיו חורף. וקר. ומבאס. ואין חופש ואין תאנים. אבל את המתכון הזה המצאתי בשניה במהלך ההכנות ליום הולדת ההפתעה שעשינו לאבא שלי (ערב ויסקי שכנראה יזכה לפוסט משל עצמו) והוא התברר כלהיט. חוץ מזה שלפוסט הפיילוט החלטתי ללכת על מתכון שיש לי צילום פחות או יותר נורמלי שלו (צלמת חובבנית מינוס, כבר אמרתי? :) ).

בכל אופן, אם יש אורחים בהתראה של שנייה ושליש ואתם רוצים להראות מינימום מאסטר שף במקסימום נון שלנטיות כתתו את רגליכם לסופר הקרוב ורכשו את המוצרים הבאים:

1. עלי פילו (שימו לב שיש "טריק" והם לא נמצאים באזור של הבורקס, איפה שהייתם מניחים שסביר שהם יהיו אלא ליד). אני מעדיפה לעבוד עם עלי פילו ולא עם בצק עלים, גם כי זה נוח יותר וכבד פחות וגם הרבה אבל הרבה פחות משמין.
2. כל סוג של גבינה כחולה שאתם אוהבים (רוקפור, גורגונזולה) או לחילופין צהובה קשה כמו גאודה.
3. תאנים - סלסלה אחת תספיק.
4.  רוזמרין
5. חמאה (אם אין בבית) אפשר להשתמש גם בשמן (לבחירתכם רגיל/זית) אבל בשום פנים ואופן לא מרגרינה - זה רעל ועדיף כבר לנשנש נפתלין.

והנה 7 דקות עבודה נטו מ-ע-כ-ש-י-ו

חממו את התנור ל-200 מעלות - לא צריך סופר לדייק, אבל כן צריך תנור חם מאד.

תחצו כל תאנה ל-2 חלקים. כל חצי תאנה אמורה להכנס  לגומחה בתבנית של מאפינס (אגב, עדיף שלא מסיליקון אלא ממתכת. אני רכשתי את שלי ב- 30 ש"ח בסופר והיא עושה עבודה מעולה!!) אז תעשו את החישוב של כמה תאנים אתם צריכים בעצמכם...

לוקחים דף פילו ומחלקים אותו בעזרת סכין ל-4 חלקים - הדף עצמו הוא די מלבני, עוברים עם הסכין מלמעלה עד למטה ואז כל חצי מחלקים לרוחב. ממש לא נורא אם יוצא עקום. ממש לא :)

משמנים מעט (מעט!!)כל גומחה ומניחים עליה רבע דף. לוחצים טיפה עם היד ומקוצ'צ'ים את הדף כדי שישב בשקט בגומחה. שתדעו, שברגע שתסירו את היד הדף ככל הנראה "יקפוץ" וזה בסדר, עוד מעט נרגיע אותו.

משמנים את הדף ממש מעט (אפשר עם מברשת אבל אם אתם ג'וחים כמוני, תנו לאצבעות ללכת במקומכם). עליו מיד מניחים רבע נוסף אבל לכיוון שני כדי שייצא לכם מעין פרח חתיך (תדמיינו שאתם עושים "כמו מגן דוד") - שוב, אם יוצא עקום או זז - זה ממש לא משנה.

אחרי שיצרנו מעין מגן דוד בגומחה, נניח את חצי התאנה ואז שום דבר כבר לא יקפוץ ויהיה רגוע ונחמד.

טיפ- טיפון (קרי, טיפ טיפה דבילי שיכלתם לחשוב עליו לבד) - תכינו מראש את ריבועי הפילו ואת חצאי התאנים ותעברו גומחה גומחה.

אחרי שכל התאנים במקומן, תגררו מעט גבינה מעליהן (אפשר לגוון ולשים אפילו 2 סוגי גבינות- לפי הטעם) רק צריך להזהר מ"הגבנת יתר" - הכיף האינסופי הזה נכנס לתנור ואנחנו לא רוצים שזה יימס ויתחיל להסריח או חמור מכך, יישרף ואז ייקח לנו שנתיים לנקות את זה.

פזרו מעט רוזמרין בכל גומחה (בערך 4 עלים ככה.. אין צורך להסחף).

דחפו לתנור החם ותלכו ללבוש משהו יפה.

תוך 10 דקות גג רבע שעה, כשהגבינה מבעבעת אבל לא שרופה תוציאו.

סדרו את הפרחים יפה בצלחת ותגישו עם יין לבן קריר.


בתאבון.

בתמונה - פרחי הפילו העקומים עם התאנים שנייה אחרי שיצאו מהתנור...