וידויה הסודיים של אצנית בהתהוות

לא יודעת מה איתכם, אבל בעוד ש-2011 הסתיימה בצורה מופלאה במסיבת הסילבסטרהולדת שלנו, 2012 התחילה באופן שגרם לסוף העולם הצפוי בסוף השנה להראות כמו אופציה לא רעה בכלל...
בכל אופן, הפוסט הזה עוסק בריצה. כן, אל תסתכלו עליי ככה.. ריצה. וגם אין מתכון היום. עדיין איתי? קדימה..


בחלומותי הורודים אני קמה מידי בוקר במרץ ב- 06:15, לובשת טייץ מהמם וחולצת dry-fit שיושבת בול, שותה שלוק מים, אוכלת תמר אורגני (שכמובן יחזיק אותי עד הצהרים, אז אנשנש לי סלט קטן) ויוצאת לי אל הפארק כדי לפתח את הבוקר בריצת 5 ק"מ בצעדים קלילים של איילה כשלאזני הענוגות מוזיקת אינדי.

בפועל, אני שמה שעון ל- 06:10 מתעוררת. מבינה שחושך בחוץ ושאני עייפה, מסתובבת לצד השני, מתעוררת שוב ברבע לשמונה!! ומבטיחה לעצמי שמחר. בטוח מחר. אני ארוץ. כשכבר שורה עלי הרוח הספורטיבית, אני מנסה לסחוב אינטרוולים של הליכה-ריצה ולא למות בעודי עושה את זה תוך שליאור נרקיס מבטיח לי בקולי קולות שלמרות מה שנדמה ושאני מזיעה ומתנשפת כמו חיית בר"ערב טוב לי... ושאני מושלמת". מה שכן, אחרי שעה של פעילות אני מרוצה מעצמי הרבה מעבר לסביר ומספרת לכל מי שמעונין לשמע (וגם לאלו שטיפה פחות) ש"עליתי על הגל" ושריצה זה ממכר והנה, כל מה שצריך לעשות כדי להיות אתלטית כמוני זה טיפה כוח רצון ושבאמת, אם לי יש את המשמעת העצמית הזאת, אז באמת כל אחד יכול.

ואז עובר חודש....  (אולי טיפה יותר....)
ורשימת התירוצים שלי ל"למה גם היום לא יצא לי לרוץ" מתארכת ומשתכללת - לדוג', תירוץ 5374# - אני לא יוצאת לרוץ בחושך אחרי שירד גשם כי אני מפחדת למחוץ חילזון בטעות*. כן, מה? זה לא תירוץ. בטח שזה לא תירוץ זו באמת הסיבה, נראה לך שהייתי אומרת סתם? נו, באמת, אתה יודע שאני מתה לרוץ ושתיכננתי עוד מהבוקר, אבל זה נראה לך מוסרי שבשם הספורט אני אקטוף חיים של יצור חי? מה הוא עשה רע? כן. מחר. מחר אני בטוח יוצאת. אין סיבה שלא.

ואז עובר עוד חודש....

בעצם, בכל הקשור לריצה ועוד המון דברים (סידורים בעיקר, כי אני שייכת לאסכולת "אם לא נפתח את זה לא נצטרך לשלם את זה...") אני חייבת את רגע ה"אין ברירה", את הדד ליין  כדי לעשות דברים, גם כאלו שתמיד רציתי.

לכן, אחרי שמספר פעמים אכלתי לג' (בן זוגי שיחיה) את הראש על כמה מגניב יהיה אם נרוץ יחד את מרתון ניו-יורק/לונדון (פי מיליון יותר שווה ממרתון טבריה, לא?)  לג' לא נותרה ברירה אלא לייצר את אותו דד ליין והוא רשם אותי למרתון ת"א (10 ק"מ !!!). לפרוטוקול אציין כי למרות שהוא נשבע לי שזה נקרא מירוץ עממי, ושיום יבוא ונרוץ את המרתון ה"אמיתי" אני מכנה את זה "מירוץ השמנים". 
מירוץ שמנים או לא, ב- 30.3.2012 ארוץ 10 ק"מ ואשרוד כדי לספר. תירוצים או לא, הגאווה שלי לא תסבול כשלון. הלאה רפיסות. קדימה כח רצון. תירוצים זה כל כך 2011.... :) 


וקטנה לפני סיום, השיר מוקדש ליפה ירקוני ז"ל ולאנשים כמוני, עגלות שאינן איילות.

אחלו לי בהצלחה.

בתמונה - הבת שלנו!! שלא רק שישנה כל הלילה, גם מכינה לנו קפה בבוקר!  

חוץ מזה שקראתי איפשהו שקפה לפני ריצה זה טוב. נשבעת. 

*בכתיבת הפוסט לא נפגע אף חילזון.